בשלב הראשון 

מסננים את המיכל ומנקים אותו ביסודיות כדי להסיר פסולת ולכלוך רופפים.

בשלב השני 

 ממלאים את המיכל במים עד לעומק חצי מטר לערך.

בשלב השלישי 

מוסיפים תמיסת היפוכלוריט למיכל. 

כמות ההיפוכלוריט שנוספה למיכל צריכה להספיק בכדי להשיג מינימום 10 מ"ג / ליטר שאריות כלור חופשי במים כאשר המכל מתמלא לרמת התפעול הרגילה שלו. 

הערכים המופיעים בטבלה שלהלן יכולים לשמש לקביעת כמות ההיפוכלוריט שאותו יש  להוסיף. 

אם למים יש דרישה גבוהה מהרגיל לכלור (כגון מים עם ברזל גבוה או מנגן, מימן גופרתי או צבע), השתמש בכמות המפורטת כדי להשיג מינון של 20 מ"ג / ליטר.

 כמות נתרן היפוכלוריט עבור 10,000 גלונים של מים

 התאם את הכמות שתתאים לגודל המיכל שלך.

בשלב הרביעי  

ממלאים את המיכל עד לרמת ההפעלה הרגילה שלו ואפשר למים לשבת שם  במשך 24 שעות.

בשלב החמישי

 לאחר ששארית הכלור החופשית הגיעה לרמה של פחות או שווה ל- 2.0 מ"ג / ליטר, יש לשלוף דגימה מהמיכל ולבדוק את קיומם של חיידקי קוליפורם כוללים. 

אם הבדיקה לחיידקים קוליפורמיים היא שלילית, ניתן להחזיר את מיכל האחסון לשירות. 

הערה: כדי להפחית את רמת הכלור החופשית ל -2.0 מ"ג / ליטר, לעתים קרובות יש צורך להוסיף חומר כימי כלורינציה כגון נתרן ביסולפט כדי לנטרל את הכלור.

 כחלופה, ניתן להשליך את המים שבמיכל ולמלא את המיכל מחדש. עם זאת, יש להפחית את שאריות הכלור לכמעט אפס ככל שניתן לפני סילוק המים.

 סילוק מים כלוריים על ידי ניקוזם למים עיליים אינו חוקי.